אממ..היי :>

אני מאיר,בן 15 וחצי מבת ים. חבר המליץ לי לפתוח בלוג ולפרסם שם ולדבר שם על הכל אז אמרתי לעצמי מה יש לי כבר להפסיד? גם ככה אין לי כ"כ עם מי לדבר. אוקיי אז בפוסט הראשון אני ייספר בקצרה את הסיפור שלי. זה התחיל שהייתי ילד קטן יותר,אמא שלי נתנה הכל בשבילי ולא הערכתי אותה אף פעם,ואבא שלי,האיש שהכיר לי את משמעות האכזבה,שתמיד איכזב אותי,קיבל ממני הערכה מלאה וכבוד. לפני משהו כמו 6-7 שנים ההורים שלי התגרשו. מאז? אבא שלי בן אדם אחר. שהייתי ילד קטן הוא היה מדהים אבל מאז הגירושים משהו בו נהרס. היו לו מאז המון בנות זוג,אף אחת מהן לא סבלתי. הן היו מתייחסות אליי ולאחים שלי בצורה מגעילה ולאבא שלי לא היה אכפת.. בקיצור,הוא בחר בבנות זוג שלו במקום בנו,הילדים שלו. בערך מאז,התחיל טיפה הדיכאונות שלי.  כמה שנים אח"כ,כיתה ז',חוויתי את האהבה האמיתית הראשונה שלי,שלצערי לא הייתה הדדית. זה שבר אותי.ונתתי לעצמי ליפול למטה ולא הגעתי לבית ספר,הברזתי מטיפולים בשניידר, הברזתי לפסיכולוגית שלי,והגרוע ביותר-התחלתי עם הפגיעה העצמית. הסם הנוראי הזה,שמושך אותך לגרום לעצמך רע,זה כ"כ חרא. בכיתה ח' כמעט ולא הגעתי לבצפר,ותמיד שהייתי מגיע היו ילדים שהיו יורדים על זה שלא הגעתי. ניסיתי לא להתייחס,אבל מה שקרה זה שאת מה שעשו לי,כל הירידות וההשפלות,עשיתי לאחים שלי. הגעתי איתם גם לרמה של מכות,פעמיים זה נגמר עם משטרה. באמצע כיתה ט',בשיא הדיכאון שלי,היה הניסיון האובדני הראשון שלי. זה היה בערך שעה 18:00 בערב,ומישהי שאז הייתה ידידה מאוד מאוד קרובה שלי והיא הייתה הבנאדם הכי חשוב לי בעולם,חייגה אליי להגיד לי שהיא מאושפזת בגלל ניסיון אובדני בשניידר. באותו יום גם ככה עברתי יום לא קל,אבל זה היה הקש ששבר את גב הגמל.עליתי לגג של הבניין שלי (קומה 9 בערך) ותיכננתי לקפוץ. למזלי באותם רגעים רציתי לעשות שיחה אחרונה לילדה שאהבתי אז. בהתחלה דיברנו רגיל,ואז סיפרתי לה. היא ניתקה לי וחייגה מהר למחלקה בשניידר ששתינו היינו מטופלים בה. המחלקה חייגה להורים שלי,וחבר של אמא שלי הגיע אליי במהירות והוריד אותי בכוח מהגג. אחרי רבע שעה,הגיעו אליי הביתה שוטרים ואנשים ממד"א. לקחו אותי בהתחלה לבי"ח וולפסון בחולון,ומשם למקום המגעיל ביותר שהייתי בו אי פעם-אברבנאל. למזלי אחרי כמה שעות שהייתי שם (בעצם כל הלילה) הצלחתי לשכנע את הרופא התורן שאני לא צריך אישפוז. שבוע אח"כ,ההורים שלי תפסו אותי חותך ודיברו עם המחלקה שהייתי בה. יום אחרי זה אמרו לי מהמחלקה שמעבירים אותי לבי"ח גהה. בהתחלה פחדתי. גהה? וואו בטח כולם שם משוגעים וכל מיני כאלה. לא הבנתי כמה אני טועה. בגהה הגעתי למחלקה ו',מחלקת יום לנוער. במשך 4 חודשים הייתי שם,והצלחתי לעמוד במסגרת פעם ראשונה בחיים שלי מאז כיתה ב'. ושם הכרתי את הילדה שאני אוהב היום. אחרי 4 חודשים של אשפוז בו',הגיע יום אחד שהרגשתי ממש רע עם עצמי,וקיבלתי עוד אחד מההתקפי עצבים שלי. בלעתי את כל הכדורים שהיו לי בבית באותו רגע. ואח"כ שחזרתי לשפיות,חייגתי לחבר של אמא שלי להגיד לו שיבוא לקחת אותי מהר,וסיפרתי לו. אחרי לילה שלם של טיפולים בשניידר הגעתי למחלקה הסגורה בגהה,מחלקה ד'. כשהגעתי לשם,החלטתי שאני צריך להגיד לילדה ההיא שאני אוהב אותה עוד מהיום שהגעתי לגהה. וסיפרתי לה. יום אחרי שאמרתי לה,היא סיפרה לי שגם לה יש משהו כלפיי,אבל היא לא יכולה כי היא מפחדת להרוס את הקשר החזק שיש בינינו. כמה ימים אחרי זה היא מחייגת אליי להגיד לי שיש לה חבר. אני נשברתי. פשוט בכיתי כמו מטורף. ואז כמה ימים אחרי זה יצאתי סופ"ש פעם ראשונה מהמחלקה,והיא הזמינה אותי אליה ביום שבת. הלכתי אליה,ואז איכשהו,אין לי מושג איך,הגענו למצב שהתנשקנו. ולא יכולנו להפסיק. זה הרגיש כ"כ מושלם. והייתי בטוח שזהו,הגשמתי את החלום שלי. ואז יומיים אחרי, היא מחייגת אליי להגיד לי שהיא אוהבת את החבר שלה ואותי בו זמנית וקשה לה להחליט והיא מעדיפה לבחור בו בשביל שלא ייהרס הקשר בינינו. עוד התקף עצבים. אמרתי לה כ"כ הרבה דברים שהיו לי בלב,אבל בנוסף,אמרתי לה משהו שלא הייתי צריך להגיד לה..אמרתי לה שמבחינתי היא יכולה להתאבד.. לא הדבר הכי חכם להגיד לילדה אובדנית. זה מה שהיא עשתה. יום אחרי זה יש לי טלפון במחלקה מי זה? החבר שלה. הוא חייג אליי להגיד לי שהיא שם בגללי. אני הייתי שבור,עצוב,כועס ועוד המון רגשות בו זמנית.תפסו אותי 5 אחים ושמו אותי בחדר מלא מזרונים כדי להירגע. למזלי היא בסדר..אבל אני מנסה לשמור על הקשר שלנו כמה שיותר..היא אפילו עוד לא יודעת שעוד שבועיים בדיוק מהיום,ב15.8 אני משתחרר מגהה לגמרי. ובשנה הבאה אני יהיה בבית הספר "מוזות" ביפו. מקום מדהים. אני יהיה במגמת מוזיקה,שזה החלום שלי. בעקבות כל מה שעברתי ואני עדיין עובר אני כותב שירים ומלחין אותם. במהלך השנה אני מתכוון לעבוד בסופי שבוע ולעשות כסף להקליט את השירים שלי עם ידידה מאוד טובה שלי שיש לה קול מדהים. נקווה שיילך. 

אז..זהו פחות או יותר,הצלחתי לקצר את הסיפור שלי ^^ 

מקווה שתאהבו את הבלוג הזה ושתמשיכו לעקוב. מבטיח לעקוב חזרה :)